על דמות ויראה / התערוכה 'עבודת הדחליל' בפרשת תצוה

חבורה של עשרות דחלילי עץ ניצבת בחלל גלריה ארטפורט. הם ניצבים שורות שורות, כמו קהל דומם החולק סוד משותף ומצפה שמשהו יתרחש, או כמו צבא שממתין לפקודה שתוציא אותו לפעולה.

פסלי העץ ממוקמים בין שתי קבוצות פסלי אבן המוצגות גם הן כעת בגלריה. בניגוד לפסלי האבן שנגרעו מגושי אבן גולמיים, דחלילי העץ הורכבו מחלקי עץ קיימים שנעשה בהם שימוש אחר בעבר. הפסל אורי אליעז מצליח להפיח חיים חדשים בחפצים שלבעליהם לא היה בהם עוד חפץ, ומייצר לכל דחליל אישיות משלו. כך נדמה שיש לדחלילים שלו עבר, אישי ומשותף, והצופה מוזמן לשוטט ביניהם ולערוך עימם היכרות אינטימית.

פרט מתוך פסליו של אורי אליעז, מוצג כעת בתערוכה 'עבודת הדחליל', גלריה ארטפורט, נעילה: 7.3.20, אוצרת: ורדית גרוס, צילום: אפרת גורן

מקור המילה דחליל בפועל הארמי 'דחל' שמשמעותו פחד, והוא מוכר מהביטוי 'בדחילו ורחימו' שמשמעותו 'ביראה ואהבה'. הדחליל הדומם הניצב בשדה אמור לעורר את יראת הציפורים ולמנוע מהן לנקר את היבול שבשדה. בדומה לכך תפקידו של הכהן לעורר את יראתם של בני ישראל. הוא לובש בגדים יחודיים עשויים זהב, תכלת וארגמן, תולעת שני ושש, שנעשים בידי אנשים חכמי לב תוך השקעה גדולה ושימת לב לפרטים. וזאת במטרה לעורר את יראת הצופים בו. בניגוד לדחליל, המשמש כמושא הבלעדי ליראה, דמותו של הכהן מכוונת ליראה כלפי האלוקים והבגדים מזכירים לו שגם הוא בעצמו ירא.

עבודת הכהן במשכן, בשונה מעבודת הדחליל, אינה עבודת אליל. דמותו אמורה לעורר יראת כבוד ולא פחד. בגדיו אמורים להזכיר, גם לו עצמו, שהוא איננו המרכז, אלא חוליה מקשרת בין ישראל לאלוקים ולכן עליו לגשת לתפקיד הזה בדחילו ורחימו.

מראה הצבה בתערוכה 'עבודת הדחליל', אורי אליעז, גלריה ארטפורט, נעילה: 7.3.20, אוצרת: ורדית גרוס, צילום: אפרת גורן