צופה מהבידוד / התערוכה U TURN בפרשת ואתחנן
- Efrat Goren
- 30 ביולי 2020
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: 7 באפר׳
זרעי התערוכה של האמן דוד גרשטיין המוצגת כעת בבית האמנים בתל אביב נזרעו אי אז בשנות ה-70. כבר אז החל הוא לצייר מרפסות כזכרונות מהסביבה הבנויה של ילדותו ומאוחר יותר מכוניות חונות שפגש ברחבי פריס וערי אירופה.
ובשנת 2020, כשהוא שב ומצייר אותן בפורמטים גדולים בהרבה ובצבעוניות העזה המאפיינת אותו, הן נדמות כנבואה שהתגשמה ונטענות במשמעות נוספת. רחוב שומם באור יום, שהות במכונית כאפשרות היחידה 'לראות עולם' ויציאה אל המרפסת כמפלט מהבדידות - כל אלה מתקבלים, איכשהו, בהגיון אצל הצופה שגם תנועתו כעת מוגבלת. הנוף העירוני המתעוות בשמשת המכונית של גרשטיין משמש כמו מראה לצופה שגם אצלו קיים מתח יומיומי בין המרחב הציבורי והפרטי.
פרשת השבוע פותחת בתחינתו של משה לאלוקים שיתן לו בכל זאת להכנס לארץ. הוא משתף את העם בבקשתו האישית ומכמירת הלב לשנות את שגזר עליו אלוקים ובסירוב הסופי שקיבל בתגובה. במעבר חד מההתרחשות הפרטית הזו ממנה משה את יהושע כיורשו ומפרט את הציוויים שיבצעו בני ישראל בלעדיו עם כניסתם לארץ. מכאן הוא ישרטט לאורך הפרשה את קווי היסוד הכלליים והמשמעותיים ביותר שעיצבו את ישראל כעם: מהעבדות במצרים דרך ההתגלות בסיני, עשרת הדברות, המצוות והמשפטים. בין לבין הוא ידגיש את חשיבות הנאמנות לאלוקים דרך האיסור לעבוד אלוהים אחרים ודרך הציווי לאהבתו במילים המפורסמות "שמע ישראל... ואהבת את השם אלוקיך".
ציוריו של גרשטיין, כמו הפרשה, מעמידים זה מול זה את הרגע הפרטי ואת ההתרחשות הלאומית. גרשטיין מביא לקדמת הבמה את המרפסת והמכונית, מרחבי הביניים בהם נמצא האדם לבדו, תחום בדפנותיהם, צופה אל ההתרחשות שסביבו. נראה שגם משה נמצא בפרשה בסוג של 'מרפסת'. לאחר שתחינתו האישית סורבה, הוא עולה לפסגת ההר, מביט ימה וצפונה, תימנה ומזרחה ורואה איך התנועה הכללית ממשיכה לנוע, בלעדיו.
Comments