צייר בתחפושת / היצירה 'לאס מנינאס' בפרשת תולדות

פאבלו פיקאסו, אבי הזרם הקוביסטי באמנות, היה אחד הציירים המשפיעים במאה ה-20. הוא פירק בדמיונו את המודלים שרצה לצייר ובנה אותם מחדש על הבד בצורות הנדסיות, קווים ומשטחים. בקיץ 1957 הוא מצייר ציור רב מימדים כמחווה ל'לאס מנינאס' (עלמות החצר), ציור חשוב של הצייר הספרדי, דייגו ולסקז. בעוד שבציור של ולסקז ניתן לזהות נסיכה, משרתות, כלב, זוג מלכותי ניבט במראה ואת ולסקז עצמו בפעולה, בציורו של פיקאסו הכל מאבד פרופורציה וזהות והופך לאוסף מצולעים ואליפסות בגווני שחור לבן. פיקאסו ממשיך וחוקר את 'לאס מנינאס' ויוצר 45 ציורים נוספים בתקופה מרוכזת של חמישה חודשים - כולם פרשנויות לציור המפורסם. בכל אחד מהם הוא ממסגר בגודל שונה דמות או התרחשות אחרת מהציור המקורי, ומשתמש בצבעוניות ובצורניות חדשה. סדרת הציורים המופשטת של פיקאסו מאתגרת אותנו, הצופים, למצוא את הקשר לציור הריאליסטי.

פרט מתוך 'לאס מנינאס', 1957, פאבלו פיקאסו, שמן על בד, מוזיאון פיקאסו, ברצלונה, צילום: אפרת גורן

לעומת זאת, בפרשת השבוע, ככל שהראייה של יצחק הולכת ופוחתת, הראייה שלנו, הקוראים, הולכת ומתחדדת. אנו מדמיינים תמונה של יעקב לבוש בבגדי עשיו, עוטה עורות גדיים על ידיו וצווארו. ממתינים שיגש לאביו, יצחק, בלבוש המסורבל ויגיש לו את הציד ואת היין שהכין. נדרכים כשיצחק חושד בזהותו, מריח אותו ורק אז מברך. בתמונה הבאה אנו רואים את עשיו שב מן השדה, מכין מטעמים ומגיש אותם לאביו, ולבסוף חוזים בצעקתו הגדולה והמרה כשהוא מבין שברכתו נגזלה בידי אחיו.

יעקב מנכס לעצמו את הברכה שיועדה לעשיו ומרגע שקיבל אותה היא הופכת לשלו. גם פיקאסו מנכס לעצמו את 'לאס מנינאס', יצירתו של ולסקז מהמאה ה-17. הוא מרשה לעצמו לצייר אותה שוב ומעניק לה פרשנות אישית שהופכת אותה לשלו. במעשה זה הוא לובש את בגדיו של הצייר המקורי, הנראה תוך כדי ציור ו'גונב', כמו יעקב, את זהותו. עם זאת, בניגוד ליצחק, לצופה ביצירה ברור: הקול הוא קול ולסקז והידיים הן ידיו של פיקאסו.

מראה הצבה בתערוכה 'לאס מנינאס', 1957, פאבלו פיקאסו, שמן על בד, מוזיאון פיקאסו, ברצלונה, צילום: אפרת גורן