על האישי והציבורי / התערוכה 'ביתלחם' בפרשת דברים
- Efrat Goren
- 8 באוג׳ 2019
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: 7 באפר׳
האמן ליאור גריידי יוצר חיבור מיוחד בין האישי ובין הציבורי, בין סיפור שיבתן של נעמי ורות ובין שיבתו האישית שלו. בין העיר בית. לחם של אז ושל היום. בתערוכה שהוא מציג כעת בגלריה שכטר הוא שוזר את כל נקודות המבט האלה לסיפור אחד שלם תוך עיסוק בתנועות העזיבה והשיבה - שתי תנועות שמתרחשות באותו רגע נתון כשאדם עוזב מקום אחד ושב לאחר.
גריידי קובע שני בתי מזוזה בפתח המעוגל שבין חללי הגלריה ובכך מדגיש את סימן השאלה של מאין באת ולאן אתה הולך. הוא מתייחס לרגע ההידבקות של רות בנעמי ולמשפט שאמרה לה בטבעיות ברגע קטן של חסד, 'אל אשר תלכי אלך', ורוקם את אותיותיו בחוט זהב בסדר חדש שניתן לקרוא בו את המילים 'את', 'לא' ו'רך'. אל מול הסיפור התנכי רב החשיבות ניצבת לה אישה אחת ויחידה שמילותיה מחוללות אותו.
פרשת דברים מסופרת מנקודת מבטו של האדם הפרטי, ולא סתם אדם אלא משה, גדול המנהיגים, שהוביל את העם במדבר ממצרים ועד לפתח הארץ. מעתה, לאורך ספר דברים כולו החותם את התורה, נקרא את אותם סיפורים שכבר קראנו מזווית הראייה שלו. בניגוד לארבעת החומשים הקודמים שסופרו מהפן הכללי, הלאומי, נשמע כעת את השתלשלות האירועים מהפן האישי.
ליאור גריידי מביא אל הגלריה חפצים מביתו שלו. שידה ומזנון ומגוון של ספרים שבחר להביא עימו כששב לישראל לאחר שהייה בארצות הברית. הוא מציב אותם בקומפוזיציה חדשה ולא שימושית, כשהספרים מיושרים זה לזה דוקא בצידם הפנימי. הבחירה מה להביא ומה להשאיר היא אישית ולכאורה אין בה עניין לציבור, אך עבורו היא משמעותית ביצירת המושג 'בית' והיא נטענת משמעות חדשה עם הצבתם בגלריה.
הבחירה לסיים את התורה בספר מעין אוטוביוגרפי של משה מראה שקריאת התורה מנקודת המבט האישית שלו חשובה לא פחות.
Comments