לכל בית ניגון משלו / היצירה 'בית ריק' בפרשת השבוע, פרשת בהר

בית ברזל קטן מונח לו על מדף בגלריה אנגל. במבט ראשון הוא נראה ריק, שקט ונטוש, אך במבט שני ניתן להבחין בכרטיס המנוקב המחובר תחתיו במעגל ובמנואלה הקטנה בחזיתו, שכאשר מסובבים אותה מתמלא חלל הבית בניגון.

הצלילים הנעימים כמו קוראים לאדם לשוב אל הבית, ובעזרתם הוא הופך מעוד בית אנונימי לבית ספציפי ומיוחד הקושר את נפש האדם, כמו בקסם, אל קירותיו. הקריאה הזו מתרחשת אחת לכמה דקות, שעות או ימים, כשמפעיל הצופה את תיבת הנגינה הדוממת, אז הוא מרגיש בבית ומתחבר לניגון הבוקע ממנו.

אחת לשבע שנים נקרא גם החקלאי אל ביתו. שש שנים הוא עובד בשדה ובשנה השביעית, שנת השמיטה, הוא מצווה לעזוב אותו ולשבות ממלאכה. היום השביעי בשבוע משרטט גם הוא מעגל מחזורי, קטן יותר בהיקפו, וגם הוא קורא לאדם לשוב לביתו ולא לעסוק בענייני החול. מעגל גדול יותר משרטטת שנת היובל, המתרחשת בשנת החמישים, לאחר שבעה מחזורים של שמיטה, והיא קוראת לעבדים לשוב לבתיהם ולאדמות לשוב לבעליהן. לכן, אולי אין זה מקרה שלמילה 'שב' חלק במילה 'שבע'.

בית ריק, נובויה ימאגוצ'י, 2019, ברזל, מתכת ותיבת נגינה, ניגון: ג'ימנופדיה, אריק סאטי, 1888, תיבת נגינה: עדן חרמוני, מוצג כעת בתערוכה 'החותמת הנשמעת של חומר', גלריה אנגל, תל אביב, נעילה: 18.7.2019, צילום: אפרת גורן

הבית הריק על המדף, מחבר בין כלי לתוכן, בין צורה וצליל, בין חומר קשה כברזל לבין רוח רכה של ניגון, חיבור מיוחד המאפשר לרוחו של הניגון העתיק להדהד בחלל. אחת לתקופה צריך גם האדם לשוב לביתו, למקור ולמהות שלו. השיבה הביתה עוצרת אותו משטף החיים הנמשך ומכוונת לשוב לייעוד ולצליל הפנימי הנכון לו.

בית הברזל הקטן וביתו של האדם מבקשים להתמלא, להתמלא ברוח האנשים החיים בהם ובניגון הביתי המוכר. שניהם יודעים שהיציאה מן הבית היא מחויבת המציאות, אך בסוף כל תקופה הם ישובו ויתמלאו.