מן הסלע הזה / היצירה 'האבנים הבוכות' בפרשת בשלח

ניסים קורים, והפעם לא רק בפרשת השבוע אלא גם בתערוכה 'plan(e)t' המוצגת בגלריה של אוניברסיטת תל אביב. האמן הצרפתי, סטפן טיידה, תולה סלעים כבדים מהתקרה וממלא את רצפת הגלריה באבקת חימר. הוא מייצר סביבה מדברית וצחיחה, נטולת צמחים ונטולת חיים המעוררת תהיות לגבי עתיד הסביבה על פני כדור הארץ. לאחר התבוננות ממושכת בתפאורה האפוקליפטית הזו, מגלה הצופה טיפות של מים זולגות באיטיות מענני הסלע, מלחלחות את האדמה ומפסלות בחימר הרך.

פרט מתוך 'האבנים הבוכות', חמישה סלעים, חימר ומים, 2019, סטפן טיידה, מוצג כעת בתערוכה 'plan(e)t', הגלריה האוניברסיטאית לאמנות, אוניברסיטת תל אביב, אוצרים: ד"ר תמר מאייר, ד"ר ספי הנדלר, עוזרת לאוצרת: יפעת פרל, נעילה: 30.6.20, צילום: אפרת גורן

טיידה מצליח להוציא מים מהסלע, בדומה למשה שמכה על הצור ומוציא ממנו מים, כשהעם מתלונן וצמא. הוא מצליח להמטיר מים בדומה לאלוקים שממטיר 'לחם' מהשמיים, כשהעם מתלונן ורעב. אך בניגוד לניסים המתוארים בפרשה, בנס של טיידה קיים מימד של עצב, הטיפות הזולגות שלו אינן טיפות מרוות של חיים, אלא דמעות של בכי. המיצב הספק עתידני - ספק קדום שלו מעלה על הדעת אפשרות לכליון ולאובדן הצומח, הוא מדגים מעבר בין מצבי צבירה ומערער על חוקי הכבידה המוכרים.

אדי המים שהתקשו והפכו לענני אבן במיצב, מזכירים גם את טיפות המים של ים סוף שהתייצבו לשתי חומות. בעוד שבמיצב הם נראים כתחזית אפוקליפטית מדאיגה, בים סוף הם סוללים פתח לתקווה ונוסכים ביטחון בעם שאלוקים מלווה אותם ומציל אותם ממוות.

קריעת ים סוף היא אחד הניסים הגדולים ביותר שעשה אלוקים לבני ישראל. ולמרות זאת, בתחילת מסעם במדבר, הם עדיין מתלוננים ורוצים לחזור למצרים. נראה שהמעבר מעם של עבדים לעם חופשי ועצמאי מחייב תקופה של הסתגלות. כמו ביצירתו של טיידה, יש בו מימד של איבוד אוריינטציה, הליכה במדבר, היסדקות והתלכדות מחדש, ומעבר דרמטי בין מצבי צבירה.

'האבנים הבוכות', חמישה סלעים, חימר ומים, 2019, סטפן טיידה, מוצג כעת בתערוכה 'plan(e)t', הגלריה האוניברסיטאית לאמנות, אוניברסיטת תל אביב, אוצרים: ד"ר תמר מאייר, ד"ר ספי הנדלר, עוזרת לאוצרת: יפעת פרל, נעילה: 30.6.20, צילום: אפרת גורן